כל אחת ואחד מאתנו רוצה לקום שמח ולהגיע לעבודתו עם חיוך ועם תחושת משמעות טובה ובריאה. כולנו רוצים לסיים את יום העבודה עם חיוך ותחושת סיפוק. האם אנחנו מאמינים שכאשר טוב לנו, אנחנו רתומים יותר למשימה? מחוברים יותר למטרות של הארגון? שאנו מסוגלים לחוות שעשוע, כיף, שנעים לנו אז שורה סביבנו תחושת ביטחון שמאפשרת לנו להעז, להתחייב, לעשות את עבודתנו מהלב? חשוב להבין שתחושת סיפוק היא פועל יוצא של הנאה. הסיפוק הוא מרכיב חשוב במחוברות הארגונית, בתחושתנו להשפיע ובעשייתנו כמשמעותית. כל עולם ה-Well being מבוסס על הרצון להיות מאושרים, ואושר זה הנאה מתמשכת. כל מנהלת ומנהל רוצה זאת לעצמו ולאנשיו. כבר כשמתבוננים בילדים בגן או בכיתות בית ספר יסודי, רואים עד כמה הנאה מסייעת ללמידה. רואים כמה משחק יכול לסייע ברתימתם. לא סתם בסדנאות שלנו אנו משלבים משחקים והפעלות, זאת דרך טובה ללמידה והתנסות. זה מסייע ליישום בהמשך. הקשר למשחק הוא כמטאפורה. כשמשחקים במשחק, הדבר הראשון שעושים המשתתפים הוא לעבור על ההוראות ולהבין איך משחקים, לא רק מה המטרה אלא גם איך צוברים נקודות, ממה צריך להיזהר כדי לא להיפסל. כאן נכנס תפקידם של המנהלות והמנהלים. לעיתים בניהול אנו אומרים מה צריך להשיג, מדברים ועוסקים ביעד ובמשימה. כמה פעמים התמקדנו בהסבר על הדרך? בלומר לאנשינו איך צוברים נקודות במשימה הזאת? מה חשוב בתהליך? המיקוד בתהליך ולא רק בתוצאה מביא אוטומטית לשיפור הביצועים, להירתמות חזקה יותר ולתחושת משמעות והשפעה של העובדים. בדיוק כמו שבתחום המכירות נוהגים לעשות משחקים ותחרויות כך בכל היבט של ביצוע, גם בשירות וגם בתפוקה. יש לא מעט סרטונים ברשתות החברתיות שמציגות את החדווה והכיף שבעבודה. בכל הסרטונים האלה ברור לצופים שלא רק שהתוצאה המבוקשת מתקבלת אלא שהכל נעשה מהר וטוב יותר וזאת כשהעוסקים במלאכה מחויכים ומשועשעים או במילים אחרות נהנים בעבודה.

מה מפריע ומונע מאתנו ליהנות בעבודה?

המורכבות הראשונה טמונה בתפיסתנו שלנו. החשש איך זה ייראה אם אראה שאני נהנה או נהנת? האם יחשבו שאני עובד בתפוקה נמוכה יותר? שאני לא רציני? שאני מבזבז את משאבי הארגון? שאני לא אפקטיבי? יש בוודאי מנהלות ומנהלים שקוראים זאת ואומרים לעצמם: "בחברה שלי זה לא יעבוד, זה מקום רציני, אף אחד לא ירצה לשחק בעבודה…" וזאת בדיוק התפיסה שעלינו לשנות.
דבר נוסף טמון בחשיבה המערבית, שמחפשת את העקרון של הדרך הקצרה ביותר והמהירה ביותר היא היא הפרודוקטיבית ביותר. דבר שלא מתיר זמן ל"כיף", לחיפוש השעשוע. האם הדרך הזאת בטווח הארוך היא גם שוחקת יותר? משעממת יותר? האם מורגשת בה המשמעות וההשפעה?
הדבר האחרון הוא תרבות ה"תכלס" הישראלית, לגשת כמה שיותר מהר לפרקטיקה, למה שצריך לעשות "עצור דיבורים ויאללה לעבודה". דבר שמוביל לויתור על התמקדות וחשיבה על אופן הביצוע, על הדרך והתהליך, על מה שיכול להביא לשיפור לטווח הארוך והקצר.
האבסורד הוא שברור לכולנו שבני אדם הרבה יותר פרודוקטיביים שהם מחוברים מתוך מוטיבציה פנימית, כשהם מרגישים משפיעים ומשמעותיים וכשהם נהנים מהעשייה ומעמל כפיהם והפעלת כישורי חשיבתם.

איך יוצרים מרחב ארגוני שמאפשר הנאה וסיפוק?