דיור מוגן שיפור השירות והביצועים

באינטרנט רץ סיפור (או אגדה אורבנית) על נוסע בקרוז יוקרתי שרואה לאורך כל הקרוז אישה מבוגרת לבד. נראה שכל הצוות מצוות השירות ועד לימאים כולם מכירים אותה. הוא שואל את אחד המלצרים מי היא אותה גברת וציפה לשמוע שהיא הבעלים אולי. המלצר ידע לענות רק שזאת אורחת שנמצאת על הקרוז כבר 4 סבבים רצופים. באחד הימים ביציאה מחדר האוכל הצטלבו מבטיהם והנוסע בירך אותה לשלום. נוצרה שיחה והנוסע אוזר אומץ ושואל אותה: "נודע לי שאת נוסעת בקרוז הזה בארבעת הטיולים האחרונים שלו?"

האישה השיבה: "כן, זה נכון".

הנוסע אמר: "לא הבנתי".

האישה השיבה: "זה הרבה יותר זול מבית אבות. במקום להיות בבית אבות אני נמצאת בקרוז הזה. המחיר הממוצע ליום בבית אבות הוא 200$ וכאן בקרוז יש לי הנחה של פנסיונרית ואני משלמת 135$ ליום. מה שמותיר לי 65$ לבזבוזים. כאן אני יכולה לאכול 10 ארוחות טעימות ליום כולל הזמנת האוכל לחדר ואני נוהגת לאכול את ארוחת הבקר במיטתי. יש לי כאן בריכה, מכבסה, חדר כושר, הופעות בכל ערב, אני מקבלת משחת שיניים, סבון ושמפו והכל כלול. העיקר הוא, שמתייחסים אלי כאל לקוחה, כאל אורחת, ולא כאל מטופלת ופציינטית. מה גם שתשר של 5$ גורם לכל הצוות להילחם בכדי לשרת אותי. אני מכירה אנשים חדשים כל שבוע או שבועיים. אם אני צריכה להחליף מצעים או כל דבר, אנשי הצוות דואגים להכל, והם גם מתנצלים על אי הנוחות שהם גורמים בסידור החדר. בכל יום המצעים שלי נקיים ואני אפילו לא צריכה לבקש. תמיד יש רופא על הסיפון למקרה שאצטרך. ככה אני רוצה לחיות את שארית חיי".

מדובר בסיפור נחמד שמציג בזווית אחרת את הרעיון של דיור מוגן. אנשים שכל חייהם עבדו והצליחו להגיע למצב שבו הם יכולים לדאוג לעצמם כלכלית, הם מבינים ומפנימים את גילם ומחפשים דרך טובה וחיובית לקבוע את מקום מגורם למען הווה ועתיד טובים יותר. חלק מחפשים את החוויה החברתית, חלק את ההגנה הרפואית, אחרים את הזמינות והביחד ועוד סיבות רבות ומגוונות. לא מדובר רק בהחלטה שכלתנית אלא גם במערך שלם של רגשות בעד ונגד המהלך.