למי כאן יש ילדים או נכדים פתחתי בסדנה למנהלים

"למי כאן יש ילדים? או נכדים" פתחתי בסדנה למנהלים. הרימו ידיים גם אלה וגם אלה. שאלתי את אלה שהצביעו לילדים ובקשתי שיספרו על "מורכבויות ניהוליות מהבית" אחרי שכולם צחקו הם השיבו שהילדים תלויים בהם, שכל הזמן צריך להעסיק אותם, אלה שיש להם ילדים שכבר הגיעו לגיל ההתבגרות הלינו על כך שהילדים לא מקשיבים, מתחצפים וכד'. כשהגענו לדרג הניהולי הבכיר שנהנה מוותק וניסיון בזכות שנות חיים ארוכות יותר בעולם הזה, הלינו שאת הנכדים בקושי רואים, שהילדים שלהם (שהם הורי הנכדים) מגיעים רק בשישי ושהיו שמחים לו היו נעזרים בהם יותר (בעיקר בחשיבה ובעצה ופחות כבייביסיטר לנכדים).
 
עם האמירות האלה התחלנו את הסדנה, כי במנהיגות ובניהול יש תהליכים מאוד דומים. כמנהלים אנו מקבלים עובדים ובהתחלה משקיעים המון משאבי זמן והון כדי להכשיר את העובד, לחנוך, ללמד, למשב, לבקר, להעריך ואז פתאום הוא מאמין בעצמו ומתחיל לאתגר אותנו ואת הניהול שלנו, במקום לשאול "איך?" הוא שואל "למה?" במקום לעשות כפי שאנו בקשנו הוא מוצא "דרך משלו" (ולעיתים מתגלה כדרך טובה יותר משלנו) ואז הוא מתעקש, לעיתים אנו תופסים זאת כחוסר הקשבה (כשזה בעצם חוסר הסכמה לאחר שכן הקשיב לנו) ויש גם כאלה שמרגישים ש"השתן עולה לו לראש" כשבעצם הצלחנו ליצור אצלו מסוגלות עצמית גבוהה שמאפשרת לו ליזום גם כאשר זה מנוגד לדעתנו. בעצם מגיע שלב שהוא כל כך טוב שהוא לא באמת זקוק לליווי הצמוד שלנו ובמקום לשמוח לחלקנו זה נעשה מורכב. פתאום הוא בא בטענות, לעיתים כאלה שאין לנו פתרונות או מענה וחלקנו עלולים לחושב שזה נובע מזלזול או בחינת הגבול כאשר מדובר בהצפה של דברים שעוד עובדים חושבים והוא כמי שמכיר ביכולתו ובקשר הפתוח איתנו, פשוט לא חושש לומר. בשלב מסוים אותו עובד מתקדם לעמדת ניהול ובחלוף השנים יתכן ואף נמצא את עצמנו כתף אל כתף או כפופים לו. פתאום נראה שהוא כלל לא צריך אותנו.
 
הסדנה המשיכה לעסוק בסוגיה בהתאם לגישה הניהולית של שיטת אימ, שכל כולה נועדה שהמנהל ייתר את עצמו, שיצליח לייצר תשתית ארגונית מאפשרת שמגבירה את תחושת המסוגלות העצמית של עובדיו, שהופכת אותם לאקטיבים ויוזמים, למלאי מוטיבציה וככאלה גם למאתגרים יותר לניהול, ביטחונם בעצמם עולה וכל זה בזכות הניהול שלנו, כי אפשרנו להם לפעול בעוד דרך, כי ידענו לגעת בנקודות החשובות להם, כי התאמנו את עצמנו ואת הניהול שלנו למה שנכון ומתאים לכל אחד ואחד – אין דבר יותר יפה ובריא מזה.
 
במהלך הסדנה שיתפתי ואמרתי שגם אצלי זה קורה, מגיע יום וחבר צוות שגדל וצמח בחברה, אומר "אני אימ, אני יכול להזניק כל חברה שבה אנהל, אני רוצה להיות מנהל פיתוח עסקי בחברת היי-טק", לצד התחושה המורכבת והיעדר הרצון שלי לוותר על איש צוות מצוין, היתה גם תחושה גדולה של הצלחה, של גאווה, של אמונה אמיתית של אדם בעצמו. תחושה שתפקידי כאדם, כמנהל, כיועץ וכמי שרואה באימ את הגישה הנכונה ביותר, להמשיך ולהעצים, גם אם זה אומר שזה לא ישרת את החברה עצמה ואותי, כי זאת הדרך, זה ניהול שיוצר מציאות.
 
וכמו אותו מנכ"ל, הוותיק בסדנה, ששיתף עד כמה הוא מחכה ליום שישי שבו באים הילדים והנכדים, כך גם אני ממתין בסבלנות…
 יועץ ומדריך באימ הדרכות
 
 
ניהול בשיטת אימ הוא אמונה בעתיד האפשרי
השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.