הצלחה של אחד אינה בהכרח הפסד של אחר. יש הרבה יותר אפשרויות מכן או לא, משחור או לבן. צריך להעמיק ולחשוב כדי לייצר אותן. אפשר לעשות זאת באמצעות שיתוף כן ואמיתי. ניתן לעשות זאת באמצעות שאילת שאלות שאמתגרות את המצב. בצורה פתוחה ואותנטית ומתוך רצון אמיתי לשנות לטובה. כאן חשוב להדגיש ששינוי מצריך ויתור. כדי לשנות משהו, אנחנו לרוב צריכים לוותר על משהו אחר.
לדוגמה – בחירה במתודולוגיה ניהולית מסוימת אינו אומר היצמדות אובססיבית אליה, ניתן להתאימה לתרבות הארגונית הקיימת. אמירת כן לבקשה מסוימת לא חייבת להיות לכל הבקשה. קידום של אחד לא צריך לבוא על חשבון של אחרים. סירוב להעלאת שכר או לבנוס אינו אומר שהפסדת והנך גרוע. המציאות אינה בינארית, היא רציפה ומשתנה, תזזיתית ומפתיעה. פתרון לאחד לא חייב להתאים לאחר.
דוגמה נוספת, סמנכ"ל שנאמר עליו שאינו מחויב, שלא אכפת לו, שהוא מזלזל בארגון. כל זאת כי הוא נוהג לאחר לישיבת ניהול ספציפית בראשון בבקר. כששאלתי אם הוא מאחר בשאר הימים או לישיבות אחרות, התשובה היתה שלא. לכן הצעתי לשאול ולברר מה יש בראשון בבקר שלא מאפשר לו להגיע בזמן. זאת במקום לקפוץ לפרשנות בינארית שמי שמאחר הוא מזלזל ולא מחויב. גם כאן נתקלתי בחשיבה בינארית. מיד נאמר לי שיש תקשורת פתוחה ואם היה משוה חשוב הוא היה אומר. שוב העובדה שהסמנכ"ל לא פנה ואמר לא אומר שלא היה. אגב הסיבה היתה שבראשון בבקר יש טיפול רפואי ספציפי שאותו סמנכ"ל צריך לעבור ולא הרגיש מספיק בנוח כדי לשתף.

אפשר להעמיק בקריאה במאמר אנושיות בניהול ומנהיגות אחראית.

כאן נדרש למעבר מחשבתי או תודעתי ממצב של "או" למצב של רצף וסקלה. בעצם מדובר ביכולת לייצר חלופות שיהיו פתרון חלקי או מענה איכותי למצב, לא פתרון מושלם אולם כן יכווינו וידחפו לתוצאה המיוחלת. שתי דוגמות.
דוגמה ראשונה היא פשוטה, הדת היהודית. על הסקלה של הדת היהודית יש יישום מלא של עול מצוות (שהוא בגדר בלתי אפשרי בתקופתנו אנו) ויש בחירה אקלקטית עד לרמה של בחירת טקסים גם כאשר מדור בציבור יהודי נאור, או כפי שהוא נקרא בישראל "חילוני". למשל משפחות שמקדשות בשישי בערב או עולים למצווה בגיל 13 בלי כל שאר המצוות והסממנים הדתיים. ביום כיפור למשל, אני נוהג לעיתים לפקוד את בית הכנסת ובדרך נשאלת השאלה אם אני צם. תשובתי היא שאני מקפיד על חשבון נפש. לרוב מופיע חיוך ציני גם כשכוונתי אמיתית, אני אכן מבצע חשבון נפש, ביום כיפור ובתאריך הולדתי. יש פעמים שאני גם צם, אולם זה לא המרכיב המרכזי בכיפור שלי.
דוגמה שניה היא דוגמה שעולה כמעט בכל הצעה לשינוי ארגוני שמטרתו להשביח את הביצועים, לשפר את הביצועים. למשל החלטה לקיים שיחות אחד על אחד בין מנהל לעובדיו הישירים. מיד קופץ המנהל שאומר: "מה אין לי זמן, יש לי 5 מנהלים שכפופים אלי ועוד 3 עובדים בכפיפות ישירה, איך כל שבוע אני אפגש איתם?, זה 110 שעות בשבוע, מתי אעבוד?" השאלה הפשוטה היא "מה כן?" האם ניתן להתחיל בשלב ראשון עם כמה מהמנהלים פעמיים בחודש? ועם שאר המנהלים פעם בחודש? האם ניתן לייצר תבנית לשיחה שתארך 20-25 דקות ותעוגן במועד קבוע ביומן ותקרה אחת אחרי השניה? המטרה של "מה כן?" במילים אחרות כיצד ניתן לקדם את התהליך על הרצף ולפעול לאורך זמן להעמיק או להרחיב אותו היא לגרום לדברים לקרות. חשיבה של כן ולא היא זאת שמאפשרת לנו המנהלים להישאר במצב הקיים, או במילים אחרות, לא לוותר על כלום. כשאין ויתור גם אין שינוי ושיפור.

נכון להאזין לפרק 24: איך להימנע מחשיבה קוטבית במציאות מורכבת, משתנה ורציפה?

אבחנה בין מענה לפתרון. ההבדל שבין מענה ופתרון נמצא גם במודל האצלה של שיטת אימ ועליו גם הוקלט פרק שלם בהסכת הניהולי StartUp Down (להאזנה בספוטיפיי לחץ כאן "פרק 6: האצלה בניהול, למה היא כל כך מאתגרת?"). יש פעמים שמוטב לנו להסכים ולהיות שבעי רצון ממענה שאינו פתרון מאשר מניסיון נואש לייצר פתרון שלא יתממש ולא יפתור. פתרון שלם הוא דוגמה מצוינת לחשיבה שמעוגנת בתפיסת עולם בינארית. אסופה של מענים ופתרונות חלקיים הם תולדה של אימוץ חשיבה ניהולית רציפה ומאפשרת.